מאת: ליאת שני-כסיף, מרכזת התכנית לטיפול בעזרת בעלי חיים במכללת לוינסקי לחינוך
טיפול דיאדי היא שיטת טיפול, בה מטפלים בקשר בין הילד והוריו, במבנה ייחודי: אם-ילד-מטפלת, אב-ילד-מטפלת, ומפגש הדרכת הורים. נוכחות בעלי החיים במפגש הדיאדי מעלה את רמת מורכבות המבנה, ממפגש משולש למפגש מרובע.
בטיפול הדיאדי, אנו בוחנים את האינטראקציות השונות ואת המשמעויות של היחסים בין הילד להוריו, כפי שהם פועלים, נחווים ומתוקשרים במהלך הפגישות. התפיסה העומדת בבסיס גישה זו היא :"לא ניתן לחקור מאורע כלשהוא מבלי להבין את ההקשר בו הוא מופיע". כלומר, לא ניתן להבין את קשייו של הילד מבלי להבין את יחסי הגומלין עם הסביבה הקרובה ביותר, הוריו. במילה 'דיאדה' הכוונה היא, למערכת הזוגית הנוצרת בין ההורה לילד. בתוך הדיאדה נוצרת מערכת מורכבת
של יחסים המשפיעים ומושפעים הדדית. לכל הורה מערכת יחסים שונה עם כל אחד מילדיו, ולכל ילד מערכת שונה עם כל אחד מהוריו. לכן, בגישה זו המערך הטיפולי מכוון להתערבות בתוך כל אחת מהדיאדות המרכיבות את מערך היחסים של הילד (גלט וכהן, 2003).
מטרת התהליך בטיפול הדיאדי היא ליצור שינויי ביחסים ע"י חוויות משותפות, וגם לפתח את היכולת של ההורים לחשוב על הילד ועל הקשר – באופן שונה. אנו מנסים לגייס את הקשר בין ההורה לילדו להמשך צמיחה, ולעיבוד מותאם יותר של תכנים העולים בחייהם. המטפלת תורמת לתהליך כמתרגמת אמפאתית של השפעת הגומלין ההדדית בתוך הדיאדה, במטרה להוביל לשינויים בתוכה. אחד מתפקידי המטפלת בטיפול דיאדי הוא וויסות העשייה המשותפת: סיוע להורה ולילד להתבונן יחד במה שקורה, הפניית תשומת ליבם לתקשורת מילולית ולא-מילולית המתקיימת ביניהם, ולאופן בו התנהגות האחד משפיעה על השני - תוך פיתוח היכולת הרפלקטיבית בתוך הקשר. הפונקציה הרפלקטיבית של ההורה, דהיינו, יכולתו לחשוב באופן פתוח ובלתי הגנתי אודות מצבים מנטליים של ילדו - היא הבסיס להורות מותאמת ומכילה רגשית. (Fonagy, Steele, Steele Moran, & Higgit, 1991).
הטיפול הנעזר בבעלי חיים (Animal Assisted Therapy), מבוסס על הקשר הטבעי שבין אדם וחיה ומשלב בעלי חיים בתהליכים הטיפוליים, במבנה טיפולי ייחודי: מטפל-מטופל-חיה.
נוכחות בעלי החיים מעודדת תהליכים רפלקטיביים, מעצם העובדה שהם יצורים חיים, מרגישים - שאינם מדברים. יש בחדר הטיפול כל הזמן צורך "לדברר" אותם ואת רגשותיהם, רצונותיהם וצרכיהם ולהעלות השערות אודות הסיבות האפשרויות להתנהגותם תוך הדגשת היותם סובייקטים. תמה זו נוכחת בחדר הטיפול הן ברמה המילולית, והן באופנים של פעולה והתייחסות. במפגש הדיאדי המטפלת מעודדת חשיבה משותפת של ההורה והילד אודות ההתנהגויות השונות של בעלי החיים, ועל הסיבות האפשריות לכך. באופן זה, נוכחות בעלי החיים יוצרת מרחב טיפולי בו יש דגש רב על ראיית האחר, תוך ניסיון תמידי להבין ולפענח את צרכיו בתוך האינטראקציה. בנוסף, העבודה ה טיפולית הנעזרת בבעלי חיים דורשת תשומת לב לרבדים של תקשורת הלא מילולית, ולהשפעתה של שפת הגוף על התנהגות כל אחד מהנוכחים בחדר. תהליכי התבוננות והסבר משותפים אלה מחלחלים בהדרגה לתוך יחסי הילד וההורה.
ויניטה: אלה (שם בדוי) מטופלת בת 4, הסובלת מעיכוב התפתחותי, נמצאת בטיפול דיאדי עם הוריה . האב מפגין כלפיה רגשות של דחייה וכעס על רקע קשייה ההתפתחותיים ברכישת שפה. היא נוטה להסתגר ולדחות את ניסיונות הקרבה של אביה, וכך נוצר מעגל מכאיב של דחייה ואכזבה אצל שניהם. באחד המפגשים עם האב, אלה מתבוננת באוגר, וזה אינו יוצא ממחילתו. אלה, הקשורה לאוגר ומחכה למפגש עימו - מאוכזבת. אני מעודדת את אלה ואת אביה לחשוב, מדוע לדעתם האוגר אינו יוצא היום ? אלה מסבירה לאביה, שהאוגר מתחבא במחסה שלו כי הוא מפחד מאיתנו. האב שואל : " למה את חושבת שהוא מפחד?" אלה עונה "כי הוא קטן, והוא לא יודע לדבר טוב.. אולי לא נבין אותו". האב הבין משהו עמוק על אלה ועל הסיבות להתרחקותה ממנו במפגש זה, ובמפגשים רבים שבאו אחריו; הניסיון המשותף להבין ולפענח את התנהגות בעלי החיים בחדר – התבטא בהמשך בשינוי שחל בקשר ביניהם ובאופני ההתייחסות והתגובה האחד לשנייה.
בעלי החיים יוצרים סיטואציות לא שגרתיות בחדר הטיפול; הם נעים במרחב, מזמינים את ההורה ואת הילד לאינטראקציה, להאכלה, למשחק – או נמנעים ממנה, ויוצרים שותפות של הצמד בניסיון למצוא דרך ליצור קשר עם החיה. לא אחת, נוצרות הפתעות; ההורה מגלה לפתע בילדו כוחות שלא הכיר, מיומנויות שלא היה מודע אליהן - המעמידות את ילדו באור אחר, השונה מהאופן בו הוא תופס את ילדו בדרך כלל.
ויניטה: אורן (שם בדוי) , בן 5.5, הגיע לטיפול דיאדי יחד עם הוריו, על רקע קשיים התפתחותיים ורגשיים בגן, לקראת המעבר לכיתה א'. אורן התקשה ליצור קשרים חברתיים ונטה להימנע ממשחק משותף עם חבריו בגן; כל התנסות חדשה עוררה בו חשש רב וגרר התנגדות עזה. הוריו תארו אותו כילד "מכונס וחששן" וביטאו דאגה לגבי יכולתו להתמודד עם משימות לימודיות עתידיות הדורשות כושר רצון והתמדה.
תחילה אורן חשש מעט מכלבתי, דובי , אם כי ניכר היה כי הוא סקרן ומעוניין ליצור עימה קשר. בהדרגה, ותוך תשומת לב ואמפאתיה לחששותיו – אורן מתקרב לדובי, ונוצר ביניהם קשר חם וטוב, המעודד את אורן להתנסות בהולכתה לטיול בחצר. בטיולים הראשונים הוא מעט מהוסס ו"נגרר" אחריה ברפיון; אך עד מהרה, לעיני אימו המופתעת, אורן לומד כיצד להוביל את דובי בבטחה, תוך תחושת גאווה ושמחה. הוריו שמחים לגלות את הכוחות הקיימים בו, את יכולתו להתגבר על החששות ולהתנסות בדברים חדשים. במקביל, מתפתחת אצל ההורים מודעות לצורך של אורן באמונה מצידם בכוחותיו, ואמפאתיה לקשייו.
לסיכום, הטיפול הדיאדי הנעזר בבעלי חיים מפגיש בין שתי גישות טיפוליות ייחודיות, ויוצר מעין "מרובע" טיפולי: הורה-ילד-חיה-מטפלת. מיומנויות ההתערבות הייחודיות לטיפול הנעזר בבעלי חיים, תורמות ומקדמות מטרות חשובות העומדות בבסיס הטיפול הדיאדי: התפתחות היכולת הרפלקטיבית, הבנה ופענוח תקשורת לא מילולית, ויכולת לחשוב על הילד ועל הקשר באופן שונה, תוך עשייה משותפת של ההורה והילד סביב טיפוח בעלי החיים והטיפול בהם.
