- התנהגות חזרתית
- קושי בהבעה מילולית ורגשית
- הפרעות בדיבור
- מסורבלות מוטורית
- קשיים בקואורדינציה ובוויסות חושי
- תחומי עניין מצומצמים וקשיים בתקשורת בינאישית וחברתית
- צירוף הביטויים, צורתם ומידת חומרתם הינם שונים מאדם לאדם. בין קצוות הקשת ישנו מגוון רחב מאוד של אפשרויות של ביטוי האוטיזם.
קשיי התקשורת אותם חווים אוטיסטים, אין בהם להעיד בהכרח על חוסר הבנה או מודעות. לעיתים הם באים לידי ביטוי בתגובה ולא בקליטה.
דפוסי הדיבור עשויים להיות שונים: גובה הצליל בדיבור, האינטונציה, הקצב ושטף הדיבור. קשיהם, כמו גם קשיי הסביבה להבין את עולמם, מקשים על יצירת תקשורת יעילה בינם ובין אחרים. אנשים על הספקטרום האוטיסטי על אף רצונם, מתקשים לקרוא את המפה החברתית, וליזום בצורה יעילה קשר חברתי ושיתופי פעולה. הקושי בזיהוי בדיחות, ניואנסים (דקויות שפה/ רמזים) או מטאפורות, ולעיתים בהבנת מושגים מופשטים, עלול להוביל לתחושה של חוסר שייכות, דחייה חברתית, ותסכול. תחושות שעלולות לעורר תוקפנות ולהביא להסתגרות. בין האוטיסטים עצמם ישנם כאלו המתארים את עצמם כזרים, מכוכב אחר, תיירים, הזקוקים למדריך, למורה דרך, שיראה להם מפה וילמד אותם את השפה, את התרבות, ואת הקודים החברתיים שעל פיהם מצופה מהם לנהוג.
אוטיזם, כאמור, איננו מחלה אלא מצב של שונות נוירולוגית, והטיפול הוא באדם עם האוטיזם ולא באוטיזם עצמו.
הטיפול בסיוע בע"ח מתייחס לקשיים הנלווים לאבחנה: קשיים בוויסות חושי ,מסורבלות מוטורית וקשיים בהבנה חברתית. מערכת יחסים עם בעל חיים שאינו ביקורתי או שיפוטי, מאפשרת עליית מדרגה לאפיקים נוספים, שכן בעל החיים מקבל את האדם כמות שהוא, ללא קשר למראהו וליכולותיו. בעל החיים והמטפל משמשים כגלגלי עזר באינטראקציה החברתית, והתרפיה בעזרת בעלי חיים מהווה מצע להצלחת הלמידה בתוך מכלול של טיפולים תומכים.
הכללת בעל-חיים בטיפול מסייעת לאינטגרציה חושית ולפיתוח כישורים של מוטוריקה גסה ועדינה. הטיפול בבעל החיים עצמו, משמש כזרז לתהליך הטיפולי ומסייע בהשגת מטרות הטיפול. התגובות של בעל החיים מעודדות קשר והזדהות רגשית, ומשמעותיות ללמידה והבנה חברתית – תפיסתו כיצור חי, בעל צרכים ורצונות משלו. מערכת היחסים הרגשית עם בעל החיים מפיגה חרדות, מסירה התנגדויות, משמשת כדוגמה לחיקוי ותורמת ליכולתו של האדם לנהל מערכות יחסים הדדיות.
זואותרפיה ביתית: נבו בני, כיום בן 12 וחצי, אובחן בסמוך ללידתו, עם שיתוק מוחין ובהמשך גם עם אוטיזם.
כשהיה בן 6 הבאתי הביתה כלבה, כאשר בבית כבר היו גם שתי חתולות. בתהליך חיפוש השם לכלבה שאלתי את נבו איך היה רוצה לקרוא לה.
אמר: הייתי רוצה שתהיה רגילה.
שאלתי: לקרוא לה רגילה או שתהיה רגילה?
ענה גם וגם. לפיכך, נבחר השם "רגילה" ובקיצור "רגי".
מספר ימים אחרי הגעתה הסתכלתי על רגי ואמרתי לה "כמה שאת יפה".
נבו מיד הגיב: "אמא, את עוד אוהבת אותי?" היה זה גילוי ראשון של רגש של קנאה, גילוי ראשון מרגשות רבים הצפויים להגיע. מההתחלה הרגלתי את רגי ללכת בצד ימין מתוך כוונה, כי כשיוכל נבו להחזיקה, יאלץ לעשות זאת בידו החלשה. (אחד הביטויים של שיתוק המוחין).
גם בבית וגם במגרש המשחקים תרגלנו עם רגי משחק מסירות, שכן החזרתיות הטמונה בו תרגיע ותאפשר לשניים לשחק יחד: נבו זורק, רגי תופסת ומחזירה. נבו זורק, רגי תופסת ומחזירה. כך נולדה האינטראקציה ביניהם כמו גם עם ילדים נוספים, שרצו גם הם לקחת חלק במשחק, ואפשרו את ההזדמנויות לתרגול של יחסים, תורות, דחיית סיפוקים ועוד. לאט לאט וכחלק מתהליך היווצרות הקשר, למד נבו לזהות צרכיה של רגי ולהתפנות מצרכיו שלו על מנת להיענות להם.
ובבית, כאמור, עוד שתי חתולות. דרך רגי ודרכן למדנו, נבו ואני, שחוץ מנביחות ויללות ישנן שתי שפות גוף: "חתולית" ו"כלבית", ושכל אחד מבעלי חיים אלו מבטא בדרכו את רצונותיו ורגשותיו: כלב מכשכש בזנב, מקמר את גבו ולוקח אזניו לאחור כאשר הוא שמח, אוהב, ומזמין למשחק, ואילו החתול עושה זאת כאשר הוא כועס, מאיים או מאוים. הלימוד את שפת גופם דרך התבוננות ולמידת האיברים המשתתפים, כיוון התנועה שלהם, והמשמעויות השונות, אפשר את לימוד שפת הגוף שלנו, "שפת בני האדם", ואת האופן בו מבטאים אנו את רגשותינו דרך גופנו, ואיך מבטאם נבו בדרכו שלו עצמו. השהות עם בעלי החיים בבית בסיטואציות יומיומיות שחוזרות על עצמן או משתנות, מאפשרת למידה מתמשכת ותרגול אינטנסיבי של מיומנויות שונות.
